ירושה

דיני הירושה נמסרו למשה ולישראל ערב כניסת העם לארץ ישראל ולפני חלוקת הארץ לשבטים. מטרתם של דינים אלה הייתה לקיים את נחלות השבטים וחלקי המשפחות שבתוך כל שבט ובכל בית אב לדורי דורות.

לדעת הרמב"ן, כוחם של דיני הירושה שבתורה יפה לא רק לחלוקת הארץ ולירושת הארץ, שהרי נאמר בסיום פרשת בנות צלפחד: "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט" (במדבר כז, יא). דהיינו, דיני הירושה הללו הם בבחינת הוראה נצחית. "סדר נחלות" חל בכל הזמנים, וכשמת אדם מישראל – בין יש לו נחלה בארץ ישראל בין אין לו נחלה בה – ירושתו עוברת ליורשיו לפי "סדר הנחלות" שבספר במדבר , היסוד הרעיוני לסדר הירושה נתפרש במקורות בדרכים שונות. בספר "מורה הנבוכים", רואה הרמב"ם בסדר הירושה שבתורה מגמה מוסרית וסוציאלית מובהקת, ולפיה ניתנת הירושה דווקא לקרובי המוריש, כיוון שהם זכאים לה יותר מכל אדם אחר, ואלה דבריו: "ועוד מדיני ממונות – הירושות, והיא מידה נעלה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות, אל תהי עינו צרה ביורשו, ואל יפזר ממונו, אלא יניחנו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב קרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו".

ישראל היא מדינת חוק, משמע החיים השגרתיים ומצבי החרום מוגדרים באמצעות החוק, ועל פיו יש לפעול. החקיקה בארץ הינה רחבה ונוגעת לתחומי חיים שונים, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, חירויות וזכויות הפרט והאזרח.

המחוקקים במדינת ישראל מצאו לנכון להסדיר גם את נושא הירושה בחוק. מובן שכל מקרה לגופו, אבל מטרת החוק הינה ליצור בסיס משותף לכלל האזרחים כיצד יש להתייחס לנושא העיזבון, החוק שנחקק בשנת 1965 נקרא חוק הירושה או צו הירושה. החוק מצהיר על זכויות היורשים, זהותם וחלקם היחסי בעיזבון של המנוח. צו הירושה מסדיר ומצהיר מי הם היורשים החוקיים,  החוק מגדיר מי כשיר בעיניו להיות יורש, "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעיזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעיזבון".

חוק הירושה קובע כי היורשים היינם בני המשפחה של המנוח (ילדיו וילדיהם, הוריו וילדיהם ) ובן הזוג שהיה עם המנוח טרם הפטירה. בנושא זה הוכנס תיקון בחוק מספר פעמים, כשהאחרון היה בשנת 1984.

החל משנת 1965 היו הרבה שינויים משמעותיים באורך החיים של אזרחי ישראל ועלה צורך מהותי להכניס תיקונים ושינוים לחוק. הבאזז החדש בשנים האחרונות היה נושא הידועים בציבור. למרות שזוגות שאינם נשואים זו תופעה  ישנה היא עלתה על הפרק באופן משמעותי יותר בשנים האחרונות. החוק היה צריך להוסיף סעיף המדבר על בני זוג הידועים בציבור. בעקרון כל עוד ניתן להוכיח כי אף אחד משני בני הזוג לא היה נשוי לאף אחד אחר, וכי הם ניהלו משק בית משותף וחיו יחד- זכויותיהם זהות לזכויות בן הזוג הנשוי.

בשנת 2005 הוכנס תיקון לחוק,  התיקון מאפשר לבני זוג לערוך צוואות הדדיות האחד כלפי השני.

במהלך השנים ההבאות כנראה שיערכו שינויים ועדכונים נוספים לחוק, משום שאורך החיים בארצנו הוא דינאמי וקיים צורך לעדכן את החקיקה בהתאם ע"מ לאפשר את המחיה לאזרחים. לדוגמא יתכן ושינוי  עתידי יסדיר ירושה בין בני זוג מאותו מין, היום בתי המשפט מתייחסים לנושא זה בצורות שונות, יש המקבלים את בני הזוג כיורשים טבעיים ויש שמסרבים, לכן יכול מאד להיות שבהמשך תתוקן תקנה חדשה בנושא.

סוגי היורשים:

  • יורשים על-פי דין בן/בת זוג, ילדים, קרובי משפחה, אם אין קרובים, המדינה
  • יורשים על-פי צוואה
  • כל אדם כשר לרשת ובלבד שהיה בחיים במות המוריש
  • גוף משפטי, אם הוא כשר לזכות בנכסים.

הסכמי ירושה, ניתן לערוך הסכמי ירושה בין:

  • בני זוג נשואים
  • הורים וצאצאיהם
  • אחים ואחיות וצאצאיהם.

החוק במדינת ישראל שונה מן ההלכה בנקודות אלה:

א.  לפי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בן. לפי החוק בישראל כל היורשים מתחלקים ברכוש באופן שווה, ואין הבדל בין בת לבת.

ב.  לפי דין תורה הבכור יורש פי שניים מכל בן אחר. לפי החוק כל הבנים יורשים בשווה.

ג.  לפי דין תורה הבעל יורש את אשתו, ואילו האישה אינה יורשת את בעלה, אלא מקבלת כתובה, מזונות ודיור. לפי החוק האישה יורשת את בעלה גם אם יש בנים.


ד.  לפי דין תורה ברגע שאדם מת, רכושו הופך להיות רשות היורשים. לפי החוק הירושה עוברת ליורשים רק לאחר ביצוע צו ירושה. הבדל זה גורם לשינוי מעניין: לפי החוק אדם יכול להסתלק מן הירושה, כי הירושה טרם הגיע אליו, והוא יכול לסרב לקבלה. לפי ההלכה, כדי לוותר על הירושה יש לבצע פעולה של הקנאה: המוותר צריך להקנות את הירושה לזה שהוא מוותר לו עליה. בתי הדין כפופים לחוק הירושה, בית הדין יכול לפסוק על פי דין תורה רק אם "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך" .

חלוקת רכוש

חלוקת רכוש עניין "הרכוש המשותף" שצברו בני זוג במהלך חייהם המשותפים הוא אחד הנושאים המרכזיים בהליך גירושין. שכן, ברוב הליכי הגירושין המתנהלים בבתי המשפט ובבתי הדין סוגיית הרכוש הינה מסלעי המחלוקת המרכזיים. זאת היות ונושא זה הינו אחד הנושאים המורכבים, הרגישים ובעלי ההשלכות הגדולות ביותר על עתידו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג. בנוסף, בנושא זה, קיים ניגוד עניינים מוחלט בין בני הזוג.

בישראל ישנן שתי ערכאות משפטיות להן הסמכות לדון בסוגיית הרכוש בעת פרידה של בין בני זוג נשואים במדינת ישראל: האחת, בית המשפט לענייני משפחה והשנייה- בית הדין הרבני. נושא חלוקת הרכוש מתבצעת ע"פ תאריך הנישואין.

זוגות שנשאו לפני כניסת חוק "איזון משאבים" דהיינו, 1 לינואר 1974 תחול חזקת השיתוף שבבסיסה כל רכוש מכל מין וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ונשמר מינימום של חיים משותפים – שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום. כל הנכסים שהיו לבן הזוג טרם הנישואין אינם שייכים לרכוש המשותף. לבן

במידה ובני זוג התחתנו אחרי תאריך 1 בינואר 1974, הדרך בה תיקבע חלוקת הרכוש ביניהם היא על-פי עקרון הנקרא עקרון "איזון משאבים" המעוגן בחוק יחסי ממון בין בני זוג. לעניין עיקרון זה, חוק יחסי ממון מגדיר מהו רכוש משותף ומהו רכוש פרטי. שכן, לא כל רכוש אותו צברו בני הזוג מוגדר כרכוש משותף. לדוגמה , ירושה, מתנה, ביטוח בריאות נחשבים כרכוש פרטי וחפצים, נכסים וזכויות סוציאליות נחשבים רכוש משותף.

עד שנת 2008 בו הכניס המחוקק תיקון (מספר 4)  לחוק יחסי ממון מאפשר לחלק את הרכוש טרם פקיעת הגירושין היה מופעל עיקרון "איזון משאבים" רק לאחר פקיעת הנישואין, החל  2008 ניתן להגיש בקשה טרם פקיעת גירושין במידה וחלפה שנה מהיום בו נפתחו תהליכים בבית המשפט המלמדים כי קיים רצון ברור של אחד הצדדים להתגרש, או שבני הזוג חיים בנפרד במשך תקופה של תשעה חודשים.

הברחת רכוש – לעיתים כאשר תהליך הגירושין ארוך ונראה כי לא עומד להסתיים בטווח זמן סביר ו בהם אחד מבני הזוג אינו מעורה כלל במצב הפיננסי הצד בעל השליטה על הנכסים מחליט למכור את הרכוש ע"מ להעלים אותו בכדי לא לתת לצד השני נוצרת בעיה של הברחת רכוש (כגון החזקת חשבון סודי, ריקון החשבון המשותף בלא ידיעת בן הזוג, הברחת נכסים וכספים לחו"ל, המצאת חובות פיקטיביים וכיו"ב).  על מנת לפתור בעיה זו ולמנוע את הברחת הרכוש ניתן להגיש לבית המשפט לענייני משפחה "תביעה לשמירת זכויות" (בהתאם לסעיף 11 לחוק יחסי ממון) במסגרתה יתבקשו סעדים זמניים כמו צווי עיקול צווי עיכוב יציאה מהארץ וצווי מניעה שכל מטרתם למנוע הברחת והעלמת הרכוש עד למועד פקיעת הנישואין ופסיקת בית המשפט באשר לאיזון המשאבים.

תביעת רכוש – הכוונה לכתב תביעה שיכול להיות מוגש לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני לאור העובדה שקיימת סמכות מקבילה. כלומר במידה והגיש צד אחד תביעת גירושין לבית הדין הרבני שסביבה נכרך גם עניין הרכוש התביעה תנוהל בבית הדין הרבני. להבהיר כי, עם הגשת תביעה לאחת הערכות לא ניתן להעבירה לערכאה אחרת אלה במקרים חריגים של חוסר תום לב. לדוגמא מצב שהבעל אץ להגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני כשכול כוונתו למנוע מהצד השני להגיש תביעה בבית משפט לענייני משפחה ולא על רקע רצון אמיתי להתגרש.

הלכת השיתוף / חזקת השיתוף – הלכה זו באה לצורך מתן מענה משפטי לסיטואציה בעייתית שהייתה שכיחה יותר בעבר כשנשים היו עקרות בית והבעל היה מפרנס יחיד, בעת ההיא לאחר גירושין האישה נותרה חסרת כל מבחינה כלכלית למעט כתובתה. לכאורה, ההסדר בדין הדתי הינו שוויוני, שכן הוא קובע כי כל צד יוצא מן הנישואין עם מה שהביא להם. אולם האישה שבמשך כל חיי הנישואין גידלה את הילדים במקום לפתח קריירה עצמאית מוצאת את עצמה לאחר הנישואין ללא  יכולת השתכרות וללא נכסים על שמה.

קיימים מספר תנאים להחלת הלכת השיתוף שמטרתם להוכיח כי בני הזוג ניהלו אורח חיים תקין ואשר  מצביעים על כך שרכושם תוכנן להיות משותף. כלומר, הלכת השיתוף מבוססת על שני תנאים מצטברים: "מאמץ משותף" ו"אורח חיים תקין". מיותר לציין כי בכל זוגיות יש מריבות או ויכוחים ואלה אינם מעידים על אי-ניהול אורח חיים תקין

איזון משאבים – הלכה זו מעוגנת המעוגן בחוק יחסי ממון בין בני זוג. לעניין עיקרון זה, חוק יחסי ממון מגדיר מהו רכוש משותף ומהו רכוש פרטי. שכן, לא כל רכוש אותו צברו בני הזוג מוגדר כרכוש משותף. לדוגמא , ירושה, מתנה, ביטוח בריאות נחשבים כרכוש פרטי וחפצים, נכסים וזכויות סוציאליות נחשבים רכוש משותף. בהסדר איזון משאבים לא מחולקים נכסים אשר היו לבני הזוג ערב הנישואין או אשר התקבלו בירושה או במתנה בשנות הנישואין. הסדר איזון משאבים אינו חל גם על נכסים אשר הוסכם כי לא יחולקו. מלבד זה, לא יחולקו כספים או גמלאות שונות אשר מגיעים לבן הזוג על פי חוק בגין נזק גוף או קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי.

עד שנת 2008 בו הכניס המחוקק תיקון (מספר 4)  לחוק יחסי ממון מאפשר לחלק את הרכוש טרם פקיעת הגירושין היה מופעל עיקרון "איזון משאבים" רק לאחר פקיעת הנישואין, החל  2008 ניתן להגיש בקשה טרם פקיעת גירושין במידה וקיים קרע מהותי בין בני הזוג או שבני הזוג הם חיים בנפרד במשך תשעה חודשים לפחות, שנה חלפה מהיום שנפתחו מן הבאים – הליך המביע רצון של אחד הצדדים בפירוק הקשר, הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בין הצדדים (כגון תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין).

הסכם חיים משותפים

ההלכה היהודית אינה מכירה בחיים משותפים שאינם במסגרת נישואין, בתקופה המודרנית חלק מהזוגות מחליטים שלא להתחתן ע"פ ההלכה ולחיות חיים זוגיים מלאים כולל הבאת ילדים לעולם וגידולם בתא משפחתי ברור. במקרה כזה רצוי מאוד לערוך הסכם חיים משותפים עליו חתומים שני הצדדים, כאשר השימוש העיקרי הנעשה בו הינו מול המערכת המשפטית שתפקידה לתת רשת בטחון לתא המשפחתי ולהחלטת הזוג גם במקרה של גירושין.

"סיבוב שני" – בדרך כלל כניסה למערכת יחסים בפעם שנייה (או יותר) מאופיינת בקשר זוגי שלא מעוגן בנישואין פורמאליים ומוגדים כיחסי "ידועים בציבור". בעת ניהול חיים משותפים ללא נישואין לסכם את התנאים לקשר הזוגי ולחתום מבעוד מועד על הסכם חיים משותפים (או הסכם ממון) .

תפקידו של ההסכם לבצע הסדרה למצב שבו מערכת היחסים עולה על שרטון ורוצים להיפרד (לפחות אחד הצדדים), כיום זוגות רבים מעלים בכתב את כל התנאים, הדרישות וההסכמות ברוח הזמן ובהתאמה לחייהם האישיים בכניסה למוסד המשפחה.

היתרון של הסכם חיים משותפים אשר קובע מראש ומעגן את רוב הנושאים הרלוונטיים בנוגע לתא המשפחתי (נושאי רכוש, טיפול בילדים, מזונות ובעיקר את מנגנון הפרידה) הינו שההסכם מייתר את הצורך להתדיינות משפטית עתידית בבית המשפט, לאור העובדה שכל הנושאים כבר סוכמו בעבר (כשהמצב היה טוב ויציב תוך התחשבת הדדית של אחד בצרכים של השני)  בדרך של הסכמה והבנה משותפת. בשונה ממצב שבו בני זוג מנסים להגיע להסכמות בזמן משבר ביחסים ופועלים מתוך אמוציות ולעיתים אף מתוך רצון לנקמנות, התנהגות שגורמת לתהליך משפטי ארוך, יקר ופוגע (לעיתם לא מבוטלות על חשבון הילדים והסביבה).

אז מה עושים ?

בתחילה שני בני הזוג צריכים לסכם בניהם את סוגיית הרכוש עימו הגיעו לקשר (בעיקר במערכת יחסים של שנייה כל צד מגיע עם רכוש שצבר טרם בקשר הזוגי), כלומר האם מדובר ברכוש משותף, פרטני או כל הסדר ביניים אחר בנוסף עליהם להחליט מה דינו של רכוש שייצבר מעתה ואילך בתקופת הזוגיות המשותפת, בד"כ בני זוג מסכמים כי הרכוש טרם הזוגיות לא יכנס תחת הגדרת רכוש משותף וכל צד יהיה הבעלים של רכוש זה, בנוגע לרכוש שייצבר במהלך החיים המשותפים והמשמעות במקרה פרידה / פטירה יש לקבוע באופן פרטני ע"פ רצון הצדדים. 

בעת ניסוח הסכם חיים משותפים יש להתייחס גם לנושאי זכויות סוציאליות, לדוגמא: קרן פנסיה, ביטוח מנהלים, קופות תגמולים וכן על נושאי מתנות וירושות שיתקבלו במהלך החיים המשותפים.

במידה והזוג עובר להתגורר יחד בנכס השייך לאחד מבני הזוג יש להתייחס לכך באופן פרטני בהסכם, יש להגדיר באופן ברור למי שייך הנכס במהלך החיים ולמי יהיו זכויות עליו במקרה של פרידה / פטירה, ניתן לייצר מנגנון בו הדירה נשארת בבעלות היורש החוקי אך בן הזוג יכול להמשיך להתגורר בנכס כל ימי חייו. יש לייחס סעיף בהסכם שמתייחס לפינוי הדירה במצב של פרידה ולהגדיר מנגנון מסודר ותיחום מסגרת זמן.

אישור ההסכם בבית משפט:

לגבי בני זוג שלא נישאו וגם לא מתכוונים להינשא בעתיד חתימת ההסכם מספיקה ע"מ לתת לו גושפנקא משפטית. למרות האמור, מומלץ שעורך דין מהתחום יעבור עליו, יבהיר לשני הצדדים את המשמעויות ויאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה ע"מ לתת לו תוקף של פסק דין. המעמד בו עורך הדין שניסח את ההסכם מסביר ומבהיר את המשמעויות הינו מעמד חשוב, קיום המעמד יקשה לתקוף את ההסכם מבחינה משפטית בעתיד.

ישנה חשיבות להתייחסות רחבה ורצינית בעת יצירת ההסכם, במידה וההסכם יבוצע באופן מרושל / חלקי מבלי להקיף את כל הסוגיות שדורשות ליבון עלולה להיות לכך השלכה ונזק עתידי. שינויים ותוספות עתידיים הינם מהלך קשה ולעיתים על סף בלתי אפשרי בשל הקושי של בני זוג להסכים על דברים הנוגדים את האינטרסים האישיים שלהם.

לעיתם קרובות, עריכת הסכם בשלב מאוחר של הזוגיות הינה תוצאה של מחלוקת ואי הסכמה שהתגלתה במהלך החיים המשותפים.  בשלב זה יש צד אחד שמעוניין מול צד שני שמתנגד. יש להפנים כי "הסכם חיים משותפים" הינו מסמך החוקי אליו כפופים שני בני הזוג.

הסכם חיים משותפים לזוגות חד מיניים:

עבור זוגות חד מיניים, זו היא למעשה הדרך המשפטית היחידה, הפתוחה כיום בפניהם, בה ניתן לעגן את הקשר ביניהם ולהגן על זכויותיהם וחובותיהם כבני זוג וכמשפחה. למרות שבית המשפט לענייני משפחה אישר מספר הסכמים לחיים משותפים בין בני זוג מאותו המין, טרם נקבעה הלכה מנחה על ידי בית המשפט העליון.

למרות שהסכם חיים משותפים לא נשמע כמו אירוע רומנטי, דווקא בגלל שהחוק במדינת ישראל לא מכיר בזוגות חד-מיניים חשוב לערוך הסכם כזה. בכתיבת הסכם זה למעשה הזוג לוקח אחריות על עתידו ולא משאיר את הנושא פתוח לפרשנות עתידית של בתי משפט, בזמן שהזוגיות מתנהלת כשורה משמש ההסכם ככלי להוכחת הזוגיות כלפי הממסד, לדוגמא הטבות מהעבודה של בן הזוג, קבלת משכנתא א קבלת הנחה בחבילת משפחה ע"י חברות התקשורת.

בעת משבר כשהזוגיות עולה על שרטון והתא המשפחתי מתפורר יש חשיבות אחרת להסכם, למעשה ההסכם קובע את הזכויות והחובות של הצדדים כולל החלטות בעלות משמעות כבדה כגון: סוגיות רכוש, נכסים, מתנות, ירושות או לזוגות שהביאו צאצאים לעולם יש בהסכם גם התייחסות מקיפה להורות המשותפת. במדינת ישראל בה לרבנות יש כוח אזרחי ופולטי רב הזוגיות האלטרנטיבית אינה ממוסדת באופן פורמאלי, ההלכות בנושא מתפתחות בצעדים מדודים, עריכת הסכם חיים משותפים הינה עניין רצינ ובעל משמעות רחבה בהווה ובעתיד. לאור האמור, ממליצה להסתייע בעורך דין מומחה בתחום דיני המשפחה.

גישור

הסכם גישור הינו סופו של תהליך הסדרה בין שני צדדים הנמצאים בסכסוך שמביא לפתרון המחלוקת בניהם בנושא כול שהוא.  

הצדדים לסכסוך יכולים להגיע להסכם גישור בכוחות עצמם או בהנחיית מגשר מוסמך,המטרה להגיע להסכם פשרה שמקובל על שני הצדדים. הסכם טוב הינו כזה ששני הצדדים מרגישים שלא קיבלו א כל מה שתכננו אך עדיין יכולים להכיל את ההסכמות.

הקונספט של תהליך גישור בא לתת מענה למחלוקות בתחומים שונים, החל ביחסי עבודה בין הנהלה לעובדים, מחלוקות בין שותפים עסקיים, חלוקת רכוש, עיזבונות, גירושין ואפילו בסכסוכים בין אזרחים למדינה.

כיום השוק מוצף במגשרים שעברו הכשרות שונות, חלק מהם הינם בעלי מקצוע מצוינים למרות שאינם עורכי דין והם עושים עבודת קודש לזוגות מתגרשים. תפקידם להגיע להסכמות בין הצדדים ולגשר על הפערים ביניהם. חשוב לדעת כי מגשר שאינו ערך דין אינו יכול לערוך הסכם בפועל, ההסכם חייב להיערך ע"י עו"ד  (ממליצה בחום על עורך דין מתחום דיני המשפחה שידע לתת מענה מקיף ומדויק להסכם גירושין).

ההסכם ייכתב ע"פ הסכמות והקווים המנחים עליהם הייתה הסכמה ברורה ויענה בדיוק על הצרכים והרצונות של שני הצדדים. בכל מקרה המגשר לא כופה את דעתו על משהו מהצדדים.

טרם החתימה המגשר יקפיד כי המעורבים יבינו בדיוק את הנכתב ואת ההשלכות ארוכות הטווח של ההסכמות.  הצדדים יוכלו לשקול בשנית את תוכן ההסכם ובמידת הצורך לתקנו.

בהגדרה, המגשר חייב להיות ניטראלי ומקובל על שני הצדדים, הסכמי גישור הנחתמים על ידי שני הצדדים הם הסכמים לכל דבר ומהווים חוזה מחייב לכל הכתוב בו.

הפרת ההסכם עלול להביא את אחד הצדדים לתבוע את הצד השני, על כן, יש לדאוג לכתוב הסכם מפורט ככל שניתן מבלי להשאיר "חורים" שניתנים לפרשנות עתידית.

לאור העומס הרב בו נתונים בתי המשפט בישראל יותר שופטים נוטים לשלוח את המבקשים להתגרש לתהליך גישור בייחוד במקרים שהשופט מאמין כי הצדדים מסוגלים להגיע לפשרה.

היתרון הבולט של תהליך גישור על פני מאבק משפטי הינו המחויבות של המגשר לשני הצדדים, בשונה מהסיטואציה שכל עורך דין מחויב ללקוח שלו ומנסה להשיג עבורו כמה שניתן בד"כ מבלי להתחשב בצד השני.     

ישנם תיקים שימצאו מתאימים לתהליך גישור ויועברו לתהליך זה טרם יופיעו בפני שופט. גישור הוא פתרון לגיטימי ומקובל לחלוטין בתחומים משפטיים רבים כאשר הפופולארי ביניהם הוא תחום הגירושין, היות ותהליך גישור מאפשר הסדר חוקי של זכויותיהם של בני הזוג באופן רגוע ושונה מאווירת הקרב הנהוגה בבתי משפט.

האם תהליך גישור יכול לשמש כנגדי?

בד"כ בשלב זה נמצאים במצב אמוציונאלי והרגשות בשיא, זה נראה בלתי אפשרי לנהל שיחה פרודוקטיבית על הקונפליקט שלך. תהליך הגישור מספק לכל צד את ההזדמנות לומר את אשר ע ליבו, דיון כן ופתוח הוא צעד ראשון וקריטי לפתרון הבעיות. עם זאת,  כל אחד מהצדדים שולט לאורך כל התהליך במידע ומחליט באופן עצמאי מה לשתף ומה לא.  במהלך הגישור, הצדדים יקבלו את ההזדמנות להיפגש עם המגשר בנפרד.  במהלך דיונים אלה המגשר שלך ילמד איזה מידע מתאים ונכון לדון בו עם הצד השני.

מה יקרה אם לא ניגיע להסכם?

באופן אידיאלי, תהליך גישור יאפשר לצדדים לזהות בעיות, לנסות ולהמציא אפשרויות, לפתור קונפליקטים ולהגיע להסכם.  ברגע שהושגה הסכמה, המגשר ינסח מזכר הבנות (MOU) הכולל את תנאי ההסכם. על מזכר ההבנות יחתמו שני הצדדים והוא יהיה בסיס למסמך שיוגש לבית המשפט.   אם בסוף התהליך לא תושג הסכמה ולא יכתב מסמך הבנות אזי שהדיונים שהתנהלו בגישור לא אמורים להוות ראיה עובדתית ולא אמורים להילקח בחשבון בעת ניהול התיק במשפט (למרות האמור, לעיתים עורכי דין עושים שימוש במידע).  

למה לבחור בגישור ע"פ תהליך משפטי ?

למעשה תהליך גישור מאפשר לך להיות אחראי לדברים הכי חשובים בחייך, בתהליך גירושין שמתנהל בבית משפט למעשה  צדדים שלישיים ( עורכי דין ושופטים) הם אלה שמכתיבים את תנאי הגירושים שלך. הם יחליטו איפה הילדים שלך יחיו, כמה ומתי תוכל לראות אותם, וכמה תשלם מזנות. הם שולטים בחלוקת הרכוש והנכסים שלך, חסכונות, קרן פנסיה ותשלום חובות..

תהליך הגישור מכניס אותך למושב הנהג ונותן לך את הכוח להשפיע ולקבל החלטות קריטיות אלה. גישור מאפשר לצדדים לדון בסוגיות, לתעדף את הרצונות שלהם ולשלוט בתוצאה הסופית. יש לומר באופן ברור שפתרון בגישור מוביל להסכם מספק וברור. סיבה נוספת היא העובדה שלעיתים קרובות הצדדים לא יצייתו להוראותיו של בית המשפט.  כאשר הצדדים נאלצים להשתמש במערכת המשפט כדי לאכוף את תנאי הגירושים שלהם הם מוציאים יותר כסף,  יותר זמן,  וסובלים מלחץ מול תוצאות ידועות שוב ושוב. הסכמות שהושגו בגישור נתפסות כwin-win  על ידי שני הצדדים. התוצאה – הצדדים מרגישים תחושה גדולה של סיפוק ושליטה.

גירושין והעסק שלך

החלטת להתגרש ? עליך לדעת שמחצית מהעסק שלך שייך לבן הזוג וזה לא ממש משנה האם בן הזוג עבד בפועל בעסק או שלא.  

מקובל לאזן את שוויו בין הצדדים, שכן החוק קובע שזוגות נשואים שותפים בכל הרכוש הממשי והווירטואלי שנרכש לאורך שנות הנישואין, חלק לא מבוטל מאנשי העסקים ובמיוחד העשירים שבהם מתכננים היטב את הגירושין חודשים ואף שנים לפני הדרישה לגט. חלקם עושים זאת בדרכים שאינן לגיטימיות כגון הברחת נכסים או רישום הנכסים ע"ש אנשים אחרים וחלקם עושים זאת בדרכים לגיטימיות שמטיבות עם הצד היוזם שמתכנן את מהלכיו. המשותף לכל הפתרונות החוקיים הינו הרעיון של הורדת השווי הנקוב של העסקים והנכסים.

כל נכס שמוקם/ נרכש במהלך נישואים יכול להיחשב רכוש משפחתי ויכולים ויהיה מחולק בין בני הזוג.  למרבה הצער עבור בן הזוג, זה עשוי לכלול גם חובות והתחייבויות שהתהוו במהלך הנישואין. בית המשפט חייב להתחיל בהנחה שהחלוקה צריכה להיות שווה, אלא אם כן יש הצדקה לחלוקה בלתי שוויונית המבוססת על גורמים נוספים, דוגמת הכדאיות של שמירה על נכס כלשהו, ​​לרבות התעניינות בעסק, או פרקטיקה מקצועית.


במידה ובן זוג שמחזיק את העסק מגיע לבית המשפט וטוען לחלוקה בלתי צודקת של "נכסי נישואים", הוא או היא מבקש מבית המשפט להעניק את הבעלות על העסק רק לעצמם ולא לתת לבן הזוג השני.  בית המשפט יענה לבקשה זו לעיתים נדירות. החריגים האלה כוללים בין בני זוג שיש להם הסכם ממון, מישהו יש לו מניות בעסק או שיש צד שלישי שמחזיק חלק מהעסק. רוב הזוגות בתהליך גירושין  שיש להם רכוש משפחתי צריכים להבין שהם יצטרכו לוותר על משהו בתמרה לקבלת בעלות של אחד הצדדים על העסק.

בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי גם הצד שאינו רשום כבעל העסק או זה שמנהל אותו בפועל השקיע מאמצים עקיפים להצלחת העסק, לדוגמא טיפול במשק הבית והשקעה בגידול הילדים המשתפים בזמן שהצד השני עבד ופיתח את העסק.

אפשר שתהא החרגה במידה והעסק היה בבעלות אחד הצדדים טרם הנישואין (או החיים המשותפים) אז ייחשב כנכס שלא בחיי נישואים.  כלומר, אם בן הזוג יכול להוכיח שהוא או היא הקימו את העסק לפני תחילת הנישואין ואף השקיעו אז את הכסף עבור הקמת העסק יתכן ובית המשפט יפסוק כי העסק יישאר שלהם, אפשר ויצטרכו לפצות את הצד השני .


לקראת חלוקת העסק יש צורך לקבל הערכת שווי אשר תסייע לבית המשפט לקבוע את החלוקה הטובה ביותר של העסק. הערכת השווי מתבצעת ע"י מעריך מקצועי או רואה חשבון משפטי שיכול  לתת תמונה מצב מקצועית של "שווי הון עצמי אמיתי" של העסק שלך.  הערכות אלה כוללות הלוואות, ציוד, כלי רכב ורכוש אמיתי.  הם כוללים גם חובות לעסק, כלומר, כסף שאתה מצפה לקבל מלקוחות וחובות כגון שטרות, הלוואות וחובות שכר.


 בנוסף צריך להעריך את "המוניטין" של העסק. המוניטין הוא זה שמעיד על התרומה של הבעלים להצלחת העסק ומה שווה העסק ללא הבעלים שלו, לדוגמה בעלים של סדנת אומנויות או חנות מלאכת יד. השאלה תהיה, מה יהיה הערך של החנות בלי הבעלים שיודעים איך לעשות את האומנויות או מלאכת היד.

   

כל מי שקורא את זה צריך לדעת שהנושא הזה הוא הרבה יותר מורכב מאשר יכול להיות מוסבר במאמר, קיים שוני מהותי בין זוג לזוג, לעיתים הערך של העסק הוא סנטימנטלי ולא רק רציונאלי בחלק לא מבוטל ממשפטי גירושין קיים רצון ל"נקמה" והפסוק "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים ט"ז( בא לידי ביטוי באופן מוחשי ולכן מומלץ להתייעץ עם עורך דין בשלב מוקדם ככל שניתן.  

יש להכיר כמה סוגיות עיקריות :

בקהילת העסקים נהלך של רמאות אינו לגיטימי ועלול למנוע אפשרות לפעילות עסקית עתידית, איש עסקים שיוודא ברבים כי רימה את שותפיו או את המשקיעים יתקשה מאוד להמשיך בעסקים לאחר מכן. לעומת זאת בעת תהליך גירושין כל הפעילות הפסולה כגון, הברחת רכוש, העלמת רכוש, הורדת שווי העסק, רישום ע"ש משהו זר נחשבת לגיטימית ואף מראה על פיקחות. מסיבה זו בעת תהליך גירושין יש הרבה הונאות בין בני הזוג.

במרבית המקרים בן הזוג שאינו עובד בעסק לא מכיר את הפרטים באופן אינטימי והוא מקבל עדכון מבן הזוג שמתפעל את העסק בשוטף, בן הזוג יכול להמעיט או להתפאר בערך העסק בהתאם לרצונו ומטעמים שונים לעיתים בכדי להפגין עושר ולעיתים כהכנה לגירושין.  

פעילות עסקית בדרך כלל מנוהלת באופן חשאי ע"מ לשמור על היתרונות של העסק, הלקוחות, חידושים וכיוב'. בעת ניהול הליכי גירושין (לעיתים הרבה לפני) בני הזוג מערבים יועצים מקצועיים וכאלה שאינם. מלבד עורכי הדין, מעורים במצב גם קרובי המשפחה, מעגל חברתי, חברים לעבודה, עובדת סוציאלית, חברים ברשת חברתית ועוד. כל אלה מלאים בעצות אחיתופל, לכולם יש מה לומר ולכולם יש רעיונות מהי האסטרטגיה המשפטית איתה צריך לצאת למאבק. בנוסף קיימים גם כאלה שיש להם אינטרסים או בקבלת השלל או בקריסת העסק המשתף יש להיצמד לעצת הגורם המקצועי ובעקר לעצת עורך הדין שמיצג אותך בתיק ורואה את התמונה הגדולה.

ניהול תיק גירושין גורם לכך שכל הסודות העסקיים למעשה מונחים על השולחן והרבה גורמים יכולים להניח את ידם על מידע רגיש זה, במידה ומדובר בעסק גדול שיש לו מתחרים עם "כיסים עמוקים" עלול המידע להגיע לידי המתחרים ולפגוע אנושות בעסק. לציין כי גם שלטונות המס עלולים להשתמש במידע זה.

בסמוך להחלטה על לגירושין כאשר הצדדים נמצאים במאבק ולא קיים יותר אמון, בן הזוג שלא מעורב באופן מעמיק בעסק עלול לגרום לנזק בלתי הפיך לעסק באופן שיפגע גם בו בצורה ישירה      (הנתח שלו "בעוגה" גדול יותר ככל שהעסק שווה יותר),  בן הזוג צריך להיזהר בעת הניסיונות לברר מידע על העסק מול מנהל הבנק או רשויות המס ע"מ שלא לגרום לשרשרת אירועים שתפגע אנושות בעסק.

ישנם כלים להתמודדות עם פגיעה בעסק בעת הליך גירושין רובם באים מעולם אמצעי ההגנה כנגד השתלטות עוינת, לדוגמא "גלולת רעל"(תהליך מוכר שלמעשה יוצר קושי עסקי אמיתי שרק המנהל המתפקד מסוגל לפתור) או "מצנח זהב" (כלי משפטי המבטיח את השליטה שלך בעסק). לאור העובדה שכלים אלה עומדים על סף החוקיות יש להתייעץ עם עורך דין טרם שימוש בהם. שימוש לא מושכל עלול לפגוע בך "יצא שכרו בהפסדו".