ירושה

דיני הירושה נמסרו למשה ולישראל ערב כניסת העם לארץ ישראל ולפני חלוקת הארץ לשבטים. מטרתם של דינים אלה הייתה לקיים את נחלות השבטים וחלקי המשפחות שבתוך כל שבט ובכל בית אב לדורי דורות.

לדעת הרמב"ן, כוחם של דיני הירושה שבתורה יפה לא רק לחלוקת הארץ ולירושת הארץ, שהרי נאמר בסיום פרשת בנות צלפחד: "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט" (במדבר כז, יא). דהיינו, דיני הירושה הללו הם בבחינת הוראה נצחית. "סדר נחלות" חל בכל הזמנים, וכשמת אדם מישראל – בין יש לו נחלה בארץ ישראל בין אין לו נחלה בה – ירושתו עוברת ליורשיו לפי "סדר הנחלות" שבספר במדבר , היסוד הרעיוני לסדר הירושה נתפרש במקורות בדרכים שונות. בספר "מורה הנבוכים", רואה הרמב"ם בסדר הירושה שבתורה מגמה מוסרית וסוציאלית מובהקת, ולפיה ניתנת הירושה דווקא לקרובי המוריש, כיוון שהם זכאים לה יותר מכל אדם אחר, ואלה דבריו: "ועוד מדיני ממונות – הירושות, והיא מידה נעלה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות, אל תהי עינו צרה ביורשו, ואל יפזר ממונו, אלא יניחנו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב קרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו".

ישראל היא מדינת חוק, משמע החיים השגרתיים ומצבי החרום מוגדרים באמצעות החוק, ועל פיו יש לפעול. החקיקה בארץ הינה רחבה ונוגעת לתחומי חיים שונים, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, חירויות וזכויות הפרט והאזרח.

המחוקקים במדינת ישראל מצאו לנכון להסדיר גם את נושא הירושה בחוק. מובן שכל מקרה לגופו, אבל מטרת החוק הינה ליצור בסיס משותף לכלל האזרחים כיצד יש להתייחס לנושא העיזבון, החוק שנחקק בשנת 1965 נקרא חוק הירושה או צו הירושה. החוק מצהיר על זכויות היורשים, זהותם וחלקם היחסי בעיזבון של המנוח. צו הירושה מסדיר ומצהיר מי הם היורשים החוקיים,  החוק מגדיר מי כשיר בעיניו להיות יורש, "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעיזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעיזבון".

חוק הירושה קובע כי היורשים היינם בני המשפחה של המנוח (ילדיו וילדיהם, הוריו וילדיהם ) ובן הזוג שהיה עם המנוח טרם הפטירה. בנושא זה הוכנס תיקון בחוק מספר פעמים, כשהאחרון היה בשנת 1984.

החל משנת 1965 היו הרבה שינויים משמעותיים באורך החיים של אזרחי ישראל ועלה צורך מהותי להכניס תיקונים ושינוים לחוק. הבאזז החדש בשנים האחרונות היה נושא הידועים בציבור. למרות שזוגות שאינם נשואים זו תופעה  ישנה היא עלתה על הפרק באופן משמעותי יותר בשנים האחרונות. החוק היה צריך להוסיף סעיף המדבר על בני זוג הידועים בציבור. בעקרון כל עוד ניתן להוכיח כי אף אחד משני בני הזוג לא היה נשוי לאף אחד אחר, וכי הם ניהלו משק בית משותף וחיו יחד- זכויותיהם זהות לזכויות בן הזוג הנשוי.

בשנת 2005 הוכנס תיקון לחוק,  התיקון מאפשר לבני זוג לערוך צוואות הדדיות האחד כלפי השני.

במהלך השנים ההבאות כנראה שיערכו שינויים ועדכונים נוספים לחוק, משום שאורך החיים בארצנו הוא דינאמי וקיים צורך לעדכן את החקיקה בהתאם ע"מ לאפשר את המחיה לאזרחים. לדוגמא יתכן ושינוי  עתידי יסדיר ירושה בין בני זוג מאותו מין, היום בתי המשפט מתייחסים לנושא זה בצורות שונות, יש המקבלים את בני הזוג כיורשים טבעיים ויש שמסרבים, לכן יכול מאד להיות שבהמשך תתוקן תקנה חדשה בנושא.

סוגי היורשים:

  • יורשים על-פי דין בן/בת זוג, ילדים, קרובי משפחה, אם אין קרובים, המדינה
  • יורשים על-פי צוואה
  • כל אדם כשר לרשת ובלבד שהיה בחיים במות המוריש
  • גוף משפטי, אם הוא כשר לזכות בנכסים.

הסכמי ירושה, ניתן לערוך הסכמי ירושה בין:

  • בני זוג נשואים
  • הורים וצאצאיהם
  • אחים ואחיות וצאצאיהם.

החוק במדינת ישראל שונה מן ההלכה בנקודות אלה:

א.  לפי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בן. לפי החוק בישראל כל היורשים מתחלקים ברכוש באופן שווה, ואין הבדל בין בת לבת.

ב.  לפי דין תורה הבכור יורש פי שניים מכל בן אחר. לפי החוק כל הבנים יורשים בשווה.

ג.  לפי דין תורה הבעל יורש את אשתו, ואילו האישה אינה יורשת את בעלה, אלא מקבלת כתובה, מזונות ודיור. לפי החוק האישה יורשת את בעלה גם אם יש בנים.


ד.  לפי דין תורה ברגע שאדם מת, רכושו הופך להיות רשות היורשים. לפי החוק הירושה עוברת ליורשים רק לאחר ביצוע צו ירושה. הבדל זה גורם לשינוי מעניין: לפי החוק אדם יכול להסתלק מן הירושה, כי הירושה טרם הגיע אליו, והוא יכול לסרב לקבלה. לפי ההלכה, כדי לוותר על הירושה יש לבצע פעולה של הקנאה: המוותר צריך להקנות את הירושה לזה שהוא מוותר לו עליה. בתי הדין כפופים לחוק הירושה, בית הדין יכול לפסוק על פי דין תורה רק אם "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך" .

דילוג לתוכן