קצת היסטוריה:
מזונות נידונו בטקסטים משפטיים עתיקים כוללים קוד הבבלי חמורבי (# 137 – # 142) והקוד של יוסטיניאנוס (Corupus Iurus Civilis), שהיה התוצאה של רצונו של הקיסר יוסטיניאנוס שהחוק הרומאי הקיים יאוגד בספר ברור של חוקים, התוצאה הייתה שקודיוסטיניאנוס הראשון,הושלם בשנת 529.
יהדות – כבר בתקופת המקרא, מעת שנבראו בני האדם והתחילו החיים הזוגיים, הכירה התרבות היהודית בגירושין כדרך אפשרית ליציאה מן החיים המשותפים: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָה, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). שטר הגירושין היהודי מופיע במקרא גם במקומות נוספים (ירמיהו ג' 8, ישעיהו נ' 1) וייתכן כי בימי קדם נכתבה בו ההצהרה: "כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ" (הושע ב' 4). ראיות לשטרות יהודיים בנוסח זה בשפה הארמית נמצאו במגילות מן המאה ה-5 לפני הספירה בייב שבדרום מצרים.
התפיסה המודרנית יותר של מתן מזונות לאישה הגיעה מהמשפט האנגלי שהעניק דמי מזונות במקרים של פרידה וגירושין. הליברליזציה של חוקי גירושין התרחשה במאה ה -19, אבל אז היה ניתן להתגרש רק במקרים של התנהגות בלתי הולמת בחיי נישואים. כתוצאה מכך, הדרישה לתשלום דמי מזונות הפכה מקושרת למושג אשמה בגירושים.
ישראל:
ע"פ החוק במדינת ישראל הטיפול בגירושין בין בני זוג נעשה ע"פ דתם של בני הזוג, ובהתאמה גם תהליך הגירושין של יהודים מבוצע בבית דין רבני, המוסלמים מתגרשים בבית הדין השרעי ע"פ הדין המוסלמי ונוצרים לפי הדין הנוצרי.
התיקון לחוק דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קבע כי שני ההורים חייבים לזון את ילדיהם ללא קשר להסדרי המשמורת, גובה המזונות נקבע בהתאם להכנסתו הכוללת של כל צד מכל מקור שהוא. כלומר, מי שמרוויח יותר משלם יותר ממזונות הילדים. אלא שחוק אינו מגדיר את אופן קביעת סכום המזונות וחל רק על אחוז קטן מאוכלוסיית ישראל הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת אליה הם שייכים. עם זאת, השימוש בחוק זה עומד בבסיס הכיוון האזרחי אליו פונים דיני המשפחה בשנים האחרונות.
בבית הדין הרבני בישראל המתנהל ע"ב המשפט העברי על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15( מגיל 15 ועד גיל 18 תיאורטית יכול הילד לעבוד ולכן כל הוצאותיו הם מבחינת דין צדקה, ולכן יישאו בהם האב והאם בהתאם להכנסותיהם), גם אם גרושתו משתכרת טוב ממנו וגם אם הוא חסר כל. על פי ההלכה בעת גירושין עוברים כל נכסי המשפחה לרשות אב המשפחה ועליו מוטלת החובה לזון את ילדיו באופן מוחלט.
מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, למעט מצב בו ערכו בני הזוג הסכם ממון הרכוש יחולק בין ההורים בצורה שווה. עיקרון איזון משאבים מחייב את כל בתי המשפט (בתי משפט למשפחה ובתי דין רבניים), סעיף 13 בחוק יחסי ממון קובע שכדי להישפט על פי חוקי ההלכה צריכים שני בני הזוג לבקש זאת במפורש.
לא הוכנסו לחוק המזונות סייגים או תיקונים כך שהתוצאה הינה שהרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים, עדיין האחריות לזון את הילדים מוטלת על האב באופן מוחלט.
מזונות אישה :
כאשר בני זוג מתחתנים ע"פ ההלכה, הם מתחייבים אחד כלפי השני, הכתובה הינה התחייבות המקבלת תוקף חוזי. הבעל מתחייב בכתובה לספק לאישה "שארה, כסותה ועונתה":
בהתאם לחוק העברי זכאית האישה לקבל מבעלה את כל מזונותיה וצרכיה כל זמן שהם נשואים על פי ההלכה. במידה והבעל אינו מספק את שהתחייב רשאית האישה לפנות אל בית המשפט לנושא משפחה או לבית הדין הרבני ולתבוע הבעל תשלום דמי מזונות אישה.
גם במקרים בהם בני הזוג לא נישאו כהלכה יכולה האישה לפנות אל בית משפט לעיניני משפחה על מנת שיקבע כי נישואיהם חוקיים, ואז היא תהיה זכאית לתשלום דמי מזונות אישה.
במקרה גירושין, הבעל חייב לשלם דמי מזונות אישה רק מהרגע בו הגישה האישה את התביעה ועד הגירושין, ברגע בו בני הזוג מתגרשים, אין הבעל חייב עוד בתשלום דמי מזונות לגרושתו. אין לבלבל בין דמי מזונות אישה לבין דמי מזונות ילדים שהחובה לשלמן ממשיכה גם לאחר הגירושין.
ע"פ ההלכה יש מספר סיבות שבעטין רשאי בית הדין לקבוע שלאישה לא מגיע מזונות אישה:
- אישה נואפת – אישה שקיימה יחסי מין עם גבר אחר "זינתה תחת בעלה",והוגדרה על ידי בית דין רבני בתור אישה נואפת.
- אישה מורדת – אישה על ידי בית דין רבני בתור אישה מורדת.
- אישה עובדת – על פי הדין העברי אישה פטורה מעבודה לשם פרנסה, במידה ובכל זאת יצאה לעבוד אפשר לדרוש כי הכנסה זו תחשב כמזונות אישה ( "צאי כי מעשה ידייךך למזונותיך").,
- עזיבה של הבית – אישה שעזבה את הבית המשותף.
בדרך כלל בית משפט לעיניני משפחה לא יתערב בפסיקה של בית דין רבני בנוגע להכרזה על אישה כאישה נואפת או כאישה מורדת אלא אם הובהר כי קיים שינוי נסיבות מהותי בין הדיון בבית הדין לדיון בבית המשפט.